בנם של תרזה ורון. נולד ביום ט״ו באב תשס״ג (13.8.2003) בעיר טורונטו שבקנדה. אח לשישה - צוריה, אלישיב, רננה, נוה, נגה ומאור.

כשהיה בן שנה משפחתו חזרה ארצה משליחות חינוכית ועברה להתגורר ביישוב טלמון במערב בנימין. במהלך ילדותו, למד הלל בתלמוד תורה ביישוב נריה ולאחר מכן בישיבת בני עקיבא ״נר תמיד״ בחשמונאים.

עם סיום לימודיו התיכוניים, עבר ללמוד בישיבה גבוהה ״איילת השחר״ באילת למשך מספר חודשים. הלל אהב את התורה וידע להנות מהלימוד.

הלל היה חבר שבט "הנני" בתנועת הנוער ״בני עקיבא״ בטלמון ואף שימש כרכז צוות נחשון. הוא היה בעל השפעה רבה על הצוות והיווה כוח מלכד ודוגמה אישית לחבריו.

גם לחבריו מהישיבה התיכונית היה הלל כוח מלכד. חברו הטוב יהל סיפר שהלל היה ה"דבק" של החבורה ונהג לארגן מפגשים וטיולים. הוא אהב את הארץ וטייל בשביליה בכל הזדמנות. אהב לבלות עם חבריו במעיין, לטפס על איזה הר או סתם להנות מכוס קפה במצפה. אף חלם להקים יישוב יום אחד.

הלל היה מנהיג בעל כריזמה שקטה וידע לסחוף אחריו את חבריו. הוא ידע לראות את האחר, לשים לב לקשיים של אנשים סביבו, להקשיב, לעזור בשקט ולהיות שם בשבילם. בלט כאיש של נתינה אינסופית, בעל אידיאלים וחי על פי ערכיו. אימו תרזה, סיפרה כי כשהלל חייך, כל פניו היו מוארות, ואיתן כל מי שסביבו וחיוכו כבש את כולם. החיוך עד העיניים וגומות החן שובות הלב היו סימן ההיכר שלו והוא תמיד האיר פנים. צעיר טוב לב, ענו ושקט, תמיד היה נכון לעזור. הלל היה חכם, בעל קליטה מהירה וכושר ביטוי.

הלל התאפיין ברצון תמידי להתקדם ולהשתפר. לאחר שהבחין כי הוא חושש מגבהים, ביצע קורס מדריכי סנפלינג, וכשגילה שהוא חושש מצלילה לעומק, עשה קורס שני כוכבי צלילה.

בהגיעו לגיל הגיוס, הלל התגייס לצה״ל ושירת כלוחם בגדוד "שמשון" (92) של חטיבת "כפיר". הוא ראה בגיוס לצה״ל חשיבות רבה ועל כן, בחר להתגייס כרגיל ולא בגיוס של תלמידי ישיבות הסדר, עליהם נמנה. כבר בתחילת שירותו מפקדיו ייעדו אותו לתפקידי פיקוד ובהתאם לכך, יצא לקורס מפקדים ושובץ כמפקד כיתת טירונים, סמל טירונים ולבסוף הצטרף לכוח חבורת הפיקוד הקדמית של מפקד הגדוד (חפ״ק מג״ד).

הוא דאג לחיילים בודדים והזמין אותם לשבתות, וכן דאג לחיילים עם קושי כלכלי וסייע להם לקבל עזרה או למצוא עבודה. חבריו במחלקה קראו לו "מרקר" וצחקו שהיה "צהוב" בגלל דבקותו בערכי הצבא.

כשהיה בן קרוב לעשרים הלל נישא לזהבה, חברתו מהתיכון. היא תיארה אותו כ"עולם ומלואו שהשקיע 300% בכל דבר שעשה כבעל, כבן, כאח, כמפקד וכלוחם". הלל היה חלק בלתי נפרד מחייהם של אנשים רבים, אדם מסור שנתן את כולו עבור הדברים בהם האמין.

הוא השקיע כוחות רבים בחברים ובמשפחה, גם כשהיה מגיע הביתה לסוף שבוע קצר או אחרי לילה לבן, היה הראשון לעזור כשמישהו נזקק לעזרה. הוא הקפיד להתקשר לסבא וסבתא שלו בכל יום שישי, גם במהלך השירות הצבאי.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

במשך חודשים רבים לחם הלל בעזה וסיפר כמה חשוב לו להביס את האויב ושהוא שמח שנפלה בחלקו הזכות לתרום למאמץ המלחמתי. שירותו הסדיר הוארך בעקבות המלחמה, וביום שחרורו ביום כ"ח בחשוון תשפ"ה (29.11.2024) גויס ישירות למילואים במתכונת חירום. בתקופה זו, הלל הרגיש משמעות ואושר על העשייה. הייתה בו נחישות להמשיך לשרת במילואים וראה ערך בהגנה על העם והמדינה.

ביום שני כ"ב בכסלו תשפ"ה הלל נהרג בבית חאנון שבצפון רצועת עזה, במהלך פעילות מרדף אחרי מחבלים.

סמל ראשון הלל דינר נפל בקרב ביום כ״ב בכסלו תשפ״ה (23.12.2024). בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו אישה, הורים ושישה אחים ואחיות.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

ספד לו אביו: "ניסיתי לכתוב דברי הספד והדמעות הציפו אותי. אני מסרב להאמין שזה מה שאני עושה ... האמת היא שיש לי כל כך הרבה מה לומר לך, ואני נותן דרור לאצבעותיי להקליד במקלדת ולהעלות זיכרונות שעולים על ליבי. אנחנו נמצאים בפרשות בחומש בראשית שעוסקות בחלומות. אולם, כשהתורה מספרת לנו חלומות, היא רוצה לספר לנו כמה זה חשוב לחלום. הללוש, כמה שאתה חלמת! והחלומות שלך היו בבחינת סולם שמונח ארצה וראשו מגיע השמיימה, גבוה כל כך. החלומות שלך היו גבוהים עבור עם ישראל. אני זוכר שהיה ברור למפקדים שלך שאתה ממשיך לפיקוד, היה לך ממש קשה עם העובדה שאתה לא בשטח. התקופה הכי טובה שלך הייתה בפעילות בעזה - שמחת לתרום ולהיות חלק משמעותי במלחמה".

ספדה לו אימו: "כשהלל חייך כל הפנים שלו היו מוארות, ואיתן כל מי שסביבו. החיוך שלו כבש את כולם. הלל היה אידיאליסט - הוא אהב את הארץ הזאת ואהב לאהוב אותה, הוא חלם להקים יישוב יום אחד, הוא היה בטוח שהחיים שלו יהיו בעלי משמעות. טוב הלב שלו בלט באופן מיוחד בשקט ובענווה, בלי לחפש קרדיטים. הוא תמיד היה נכון לעזרה. בשבתות גם הוא תמיד היה עסוק במה עוד צריך לעשות. הלל היה חכם בלי לעשות עניין. הוא הבין מהר וידע להתבטא, כמו שהוא הקפיד לצטט 'נכון או לא נכון, חרטט בביטחון' - וזה עבד לו".

ספדה לו אלמנתו: "אין לי מילים להיפרד ממך, אין לי מילים להספיד אותך, אין לי מילים לנחם לא אותי, לא את החברים ולא את המשפחה. אני לא יודעת מאיפה להתחיל ולהגיד את מה שיש לי להגיד לך. אני יודעת שלא היית רוצה שנשקע בעצב. חשוב לי שידעו מי היית - היית עולם ומלואו, היית משקיע בכל דבר שעשית כבעל, כבן, כאח, כמפקד וכלוחם. היית חלק בלתי נפרד מהחיים של כל כך הרבה אנשים מסיבה אחת פשוטה - היית אתה. הלל, אני מנסה לסכם במילים את מי שהיית ולמה היית כל כך מיוחד, ואני לא מצליחה. אני אצטט אותך כי אתה הצלחת לדייק את המילים: 'אני זה מכלול, זה אף פעם לא דבר אחד'. אשתדל להעביר את דרכך".

הלל מונצח באתר תנועת בני עקיבא, ובאתר remember.bio.

המשפחה הקימה אתר לזכרו, https://www.hilleldiener.com/, ובו סיפור חייו של הלל במילים ובתמונות, דברי פרידה של משפחה וחברים ופרטי הנצחות.